Yehuda Amichai - I’m a deficient prophet / אני נביא עני - יהודה עמיחי

I’m a deficient prophet,
like an impecunious kid who only has two perspectives.
I paint my life in war and love, in tumult and quiet.

The great prophets cast away half of their prophecies,
like the half smoked cigarette butts of a chain smoker.
I collect them and make from them deficient prophecies for myself.

In water towers the water is completely silent, 
in empty drainpipes there’s a guttural howl for lack of water.

Words absorb “blood, sweat and tears” 
then they are cast into the trash.
Words are disposable like Kleenex.
People are not, 
it diminishes them.

Words should be empty, troubling and difficult, like a watershed.
They should be despairing, hopeful, joyous, melancholic, 
tranquil and wrathful.
They should flow both ways 
to recycle anew.

I’m a deficient prophet. I live on the hopes of others,
Like a search light that’s unable to illumine myself.
Casting a shadowy figure, a character,
hiding within myself yet appearing fine and fabulous.
I come between the observer and his vision.

I’m a deficient prophet who returns home at noon 
to eat, to rest and in the evening to sleep.
I have annual leave and sabbaticals. 
I have life insurance and a pension.

I came from very humble beginnings.
When I climb higher in the intoxication of my soul, 
when I arrive at the heavenly vision,
I find myself with everyday people 
who have children, careers, family issues
and problems at home. These are my visions. 
I’m a deficient prophet.

פרשת מים

אני נביא עני. כמו ילד עני שיש לו רק
שני צבעים. אני מצייר את חיי במלחמה
ובאהבה, ברעש ובדממה

הנביאים הגדולים השליכו את מחצית נבואותיהם
כמו סיגריות מעושנות למחצה של מעשן עצבני
אני מלקט אותן ועושה לי מהן נבואות עניות

במגדלי מים מלאים שותקים המים
בצנורות ריקות מיללים ונוחרים הלא מים

מלים סופגות"דם, דמעות וזעה
ומשלכות לאשפה. מלים לשמוש חד פעמי
כממחטות ניר. בני אדם לשמוש חד פעמי
זה נצחם

מלים היו צריכות להיות ריקות
וצרות וקשות, כמו פרשת מים
יאוש ותקווה, שמחה ועצב, שלוה וזעם
צריכים היו לזרום לשני הצדדים
למחזור חדש

אני נביא עני. אני חי בתוך תקווה של אחרים
כמו בתוך קרן אור שלא נועדה להאיר אותי
אני מטיל צל כצלמי, כדמותי
אני מסתיר בגופי מראה יפה ומפרשם
אני בא בין הרואה ובין חזיונו

אני נביא עני שחזור בצהרים הביתה
לאכול ולנוח ובערב לישון
יש לי חפשה שנתית ושנות שבתון
ובטוח נשמה וגמלה לעת זקנה

התחלתי את חיי מכל כך נמוך
כשאני עולה גבוה בשכרות נפשי
כשאני מגיע למרום חזיונותי
אני מוצא את עצמי עם אנשי יום יום
שיש להם ילדים ועבודה, ודאגות משפחה
וטרדות בית. אלה חזיונותי. אני נביא עני

יהודה עמיחי - ניצנים Yehuda Amichai - Nitzanim

Nitzanim

I climbed up on the roof of the white house

to see what had happened

and to remember those who died here

among the eucalyptus, citrus and yellow sands.

Most people go on living after their first love

and most people still exist after their first war.

I put on my memory cap

and my mind goes blank.

I remove my memory cap

and all my thoughts go to hell

like seeds that won´t sprout.

Afterward I climbed down from the roof

and I sat in the house and at noon

I heard the story of the heroism and death

of Miri Ben-Ari whose name

is as distinct as a bird´s song and the story of her death

like the flight of birds.

A young girl from Berlin
נערה צעירה מברלין

ניצנים

עליתי על גג הבית הלבנה
לראות את מה שהיה
ולזכור את אלה שמתו כאן
בּין עצי איקליפטוס ופרדסים
וחולות צהובים

רוב בני האדם ממשיכים לחיות
אחר אהבתם הראשונה
ורוב בני האדם חיים וקיימים
אחר מלחמתם הראשונה

חבשתי כובע לזכרון
והכל נסגר בתוך ראשי
הסרתי כובע לזכרון
ומחשבותי עפו לכל הרוחות
כמו זרעים שלא יקלטו

אחר כך ירדתי מן הגג
ישבתי בתוך הבית בשעות הצהרים
שמעתי את סיפור גבורתה ומותה
של מירי בן ארי אשר שמה
צלול כקול הציפור וסיפור מותה
כמעוף הציפור

"Nitzanim orientation" by Ynhockey - Own work. Licensed under CC BY-SA 3.0 via Commons - https://commons.wikimedia.org/wiki/File:Nitzanim_orientation.png#/media/File:Nitzanim_orientation.png

יהודה עמיחי, מה למדתי במלחמות: Yehuda Amichai, What I learned in war

What I learned in war.

To march in cadence, a display of pitman-arms and walking beams

like a pump jack pumping an empty well.

To march in a large procession and to be completely alone within.

To dig in at celebrations, into pillows and into the body of the woman I love.

To cry out "mom" without her hearing,

to cry out "God" without believing in him,

and even if I believed in him,

I wouldn´t tell him about the war.

In the same way you do not tell a child about adult atrocities.

What else did I learn. I learned to have an escape route.

In a foreign country I rent a room in a hotel

near an airport or a park-n-ride.

In banquet halls and party rooms

to always know where that "Exit" door is located.

A battle also begins like rhythmic drums for dancing

and it ends retreating with the dawn.
A forbidden love, a battle between two, sometimes, they end so.

But above all I learned the art of camouflage.

To be inconspicuous, that they´ll not distinguish between me and my surroundings,

not even between me and my love.
That they´ll think I´m a bush or an animal,

that I´m a tree, a shadow of a tree,

that I´m a doubt, a shadow of a doubt,

that I´m a hedgerow, an inanimate stone,

a house, a vacant house.

If I were a prophet, I would dim the brilliance of revelation

and obscure my faith in opaque paper,

and cover the stages to enlightenment with booby traps.

And in due course I will wear the ultimate camouflage fatigues:

the white of the clouds, the azure of the skies

and endless stars.

מה למדתי במלחמו
לצעוד בקצב הנפת ידיים ורגליים
כמו משאבות ששואבות מבור ריק
לצעוד בסך ולהיות לבד בתוך
 
להתחפר בכריות ובכסתות ובגוף האישה האהובה
 
ולצעוק אמא בלי שהיא שומעת
ולצעוק אלוהים בלי להאמין בו
ואפילו אילו הייתי מאמין בו
לא הייתי מספר לו על המלחמה
כמו שלא מספרים לילד על זוועות המבוגרים

מה עוד למדתי למדתי לשמור על דרך נסיגה
בנכר אני שוכר חדר במלון
שליד שדה התעופה או תחנת הרכבת
ואפילו באולמי שמחה וששון
לראות תמיד את הדלת הקטנה
שכתוב מעליה יציאה באותיות אדומות

גם קרב מתחיל כמו תופים קצביים לריקוד
וסופו נסיגה עם שחר
אהבה אסור וקרב שניהם לפעמים נגמרים כך
 
אך מעל לכּׂל למדתי חכמת ההסוא
שלא אבלֹט שלא יכּירוּ אותי
שלא יבחינו בּיני וּבין מה שסּביב לי
אפילו בּיני ובין אהבתי
שיַחְשְבוּ שאני שׂיח או כֶבֶשׂ
שאני עץ שאני צל של עץ
שאני ספק צל של ספק
שאני גדר חיָּה אבן מֵתָה
בּית פִּנַּת בּית
 
אילוּ הייתי נביא הייתי מְעַמְעֵם את זֹהר החִזיון
ומאפיל אמונתי בּניר שחֹר
ומכסּה את מעשי המרכּבה ברשתות

ובבוא העת אלבּש את בּגדי ההסְואה של סופי
לבן של עננים והרבּה תכלת שמים
וכוכבים שאין להם סוף

יהודה עמיחי, אני רוצה לבלבל את התנ"ך Yehuda Amichai, I want to turn the Bible into babble

מָטוֹס עוֹבֵר מֵעַל לַתְּאֵנָה
אֲשֶׁר מֵעַל לָאִישׁ אֲשֶׁר תַּחַת תְּאֵנָתוֹ
הַטַּיָּס הוּא אֲנִי וְהָאִישׁ תַּחַת הַתְּאֵנָה הוּא אֲנִי
אֲנִי רוֹצֶה לְבַלְבֵּל אֶת התנ"ך
אֲנִי כָּל כָּךְ רוֹצֶה לְבַלְבֵּל אֶת הַתַּנַ"ךְ

אֲנִי מַאֲמִין בָּאִילָנוֹת, לֹא כְּמוֹ שֶׁפַּעַם הֶאֱמִינוּ
אֱמוּנָתִי קְטוּעָה וְקִצְרַת מוֹעֵד
עַד הָאָבִיב הַבָּא, עַד הַחֹרֶף הַבָּא
אֲנִי מַאֲמִין בְּבִיאַת הַגֶּשֶׁם וּבְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ
הַסֵּדֶר וְהַצֶּדֶק מְבֻלְבָּלִים: טוֹב וָרָע
עַל הַשֻּׁלְחָן לְפָנַי כְּמֶלַח וּכְפִלְפֵּל
הַכֵּלִים כָּל כָּךְ דּוֹמִים. אֲנִי כָּל כָּךְ
רוֹצֶה לְבַלְבֵּל אֶת הַתַּנַ"ךְ. הָעוֹלָם
מָלֵא דַּעַת טוֹב וָרָע, הָעוֹלָם מָלֵא לִמּוּד
צִפֳּרִים לוֹמְדוֹת מִן הָרוּחַ הַנּוֹשֶׁבֶת
וּמְטוֹסִים לוֹמְדִים מִן הַצִּפֳּרִים
וּבְנֵי אָדָם לוֹמְדִים מִכֻּלָּם וְשׁוֹכְחִים
הָאֲדָמָה אֵינָהּ עֲצוּבָה מִשּׁוּם שֶׁמֵּתִים קְבוּרִים בָּהּ
כְּשֵׁם שֶׁשִּׂמְלַת אֲהוּבָתִי אֵינָהּ שְׂמֵחָה
שֶׁהִיא חַיָּה בְּתוֹכָהּ

יַלְדֵי בְּנֵי אָדָם הֵם עֲנָנִים
וַאֲרָרָט הוּא עֵמֶק עֲמֹק
וַאֲנִי לֹא רוֹצֶה לַחְזֹר אֶל בֵּיתִי
כִּי אֶל הַבַּיִת מַגִּיעוֹת כָּל הַבְּשׂוֹרוֹת הָרָעוֹת
כְּמוֹ בְּסֵפֶר אִיּוֹב

הֶבֶל הָרַג אֶת קַיִן וּמֹשֶׁה נִכְנַס
לָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נִשְׁאֲרוּ בַּמִּדְבָּר
אֲנִי נוֹסֵעַ בְּמַעֲשֵׂי הַמֶּרְכָּבָה שֶׁל יְחֶזְקֵאל
וִיחֶזְקֵאל עַצְמוֹ רוֹקֵד כְּמִרְיָם הַנְּבִיאָה
בְּגֵיא הָעֲצָמוֹת הַיְּבֵשׁוֹת

סְדֹם וַעֲמֹרָה מִתְפַּתְּחוֹת
וְאֵשֶׁת לוֹט הָיְתָה לִנְצִיב סֻכָּר וּדְבַשׁ
וְדָוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל חַי וְקַיָּם
אֲנִי כָּל כָּךְ

רוֹצֶה לְבַלְבֵּל אֶת הַתַּנַ"ךְ

Radio-controlled_aircraft

A plane passes over the fig tree that

shades the man who is under his fig tree.
I´m both the pilot and the man under the fig tree.

I want to turn the Bible into babble,

I really want to turn the Bible into babble.

I believe in trees, but not like they used to believe.

My belief is truncated and very short,

until Fall arrives, until Winter arrives.

I believe in the coming of the rain

and the setting of the sun.

Order and Justice are babble: Good and Evil
on the table before me like Salt and Pepper.

Silent artifacts. I really
want to turn the Bible into babble,

The world is filled with the knowledge of good and evil,
and also opportunities to learn.

Birds learn from the breeze

and pilots learn from the birds.

Humans learn from everything, then forget.

The Earth isn´t sad on account of the dead buried within her

just as my favorite robe isn´t happy that she lives in it.

Kids are clouds,

Mount Ararat is a deep valley,

and I don´t want to return home

because that´s where I receive all the bad news

like in the book of Job.

Abel killed Cain.

Moses entered the Promised Land,

and the children of Israel still wander the desert.

I travel in Ezekiel´s magic chariot,

and Ezekiel dances like Miriam the prophetess

in the valley of Dry Bones.

Sodom and Gomorrah have been developed,

and Lot´s wife is an ice cream cone chain.

David, King of Israel, is alive and well.

I really want to turn the Bible into babble.

translated into English by Mark F Westergreen

Commentary:

Genesis 11 

Reminds me of that wonderful song by Dolly Parton "the Grass is Blue"

Why does Yehuda Amichai want to turn the Bible into babble?

In this particular poem the poet expresses his frustration with the Bible´s continuous assertion and influence upon the modern language and culture. As poet, he is in love with the language. He wants to set it free from its constraints so it will fly and sing new songs in new forms that are oriented towards the future and not the past. But such a task with regard to the modern language is no mean feat because the language is laced throughout with echoes from the Ur-text that informs it and continuously hearkens it to its past. Like the term "לבלבל" "to confuse, confound or mix up" that is rooted in the biblical story of the tower of Babel and the term "בלל". In a sense, the modern language will not forsake its first love. The Bible is now the cultural monolith that must be scattered and confounded in order for the language to be set free. But such a feat really is godlike. Only a poet could attempt it. Humans cannot be counted upon because they are trapped within the language game and always forget. The poem functions to serve the poet´s wish fulfillment, and like in Dolly Parton´s song, he has to pretend that the opposite is true.

I have translated the term "לבלבל" as "babble" because it preserves the denotation, connotation and onomatopoeia of the word used by Amichai.

Kids are clouds יַלְדֵי בְּנֵי אָדָם הֵם עֲנָנִים :
Kids are a common theme in Amichai´s poetry. It is a reference to children being an omen and symbol of the future. They are still malleable and can learn a new language and a new song in contrast to adult humans. In another poem he says, like spotlights kids light up the next century
 ילדי מאירים את המאה הבאה כמו זרקורים .