Yehuda Amichai - I’m a deficient prophet / אני נביא עני - יהודה עמיחי

I’m a deficient prophet,
like an impecunious kid who only has two perspectives.
I paint my life in war and love, in tumult and quiet.

The great prophets cast away half of their prophecies,
like the half smoked cigarette butts of a chain smoker.
I collect them and make from them deficient prophecies for myself.

In water towers the water is completely silent, 
in empty drainpipes there’s a guttural howl for lack of water.

Words absorb “blood, sweat and tears” 
then they are cast into the trash.
Words are disposable like Kleenex.
People are not, 
it diminishes them.

Words should be empty, troubling and difficult, like a watershed.
They should be despairing, hopeful, joyous, melancholic, 
tranquil and wrathful.
They should flow both ways 
to recycle anew.

I’m a deficient prophet. I live on the hopes of others,
Like a search light that’s unable to illumine myself.
Casting a shadowy figure, a character,
hiding within myself yet appearing fine and fabulous.
I come between the observer and his vision.

I’m a deficient prophet who returns home at noon 
to eat, to rest and in the evening to sleep.
I have annual leave and sabbaticals. 
I have life insurance and a pension.

I came from very humble beginnings.
When I climb higher in the intoxication of my soul, 
when I arrive at the heavenly vision,
I find myself with everyday people 
who have children, careers, family issues
and problems at home. These are my visions. 
I’m a deficient prophet.

פרשת מים

אני נביא עני. כמו ילד עני שיש לו רק
שני צבעים. אני מצייר את חיי במלחמה
ובאהבה, ברעש ובדממה

הנביאים הגדולים השליכו את מחצית נבואותיהם
כמו סיגריות מעושנות למחצה של מעשן עצבני
אני מלקט אותן ועושה לי מהן נבואות עניות

במגדלי מים מלאים שותקים המים
בצנורות ריקות מיללים ונוחרים הלא מים

מלים סופגות"דם, דמעות וזעה
ומשלכות לאשפה. מלים לשמוש חד פעמי
כממחטות ניר. בני אדם לשמוש חד פעמי
זה נצחם

מלים היו צריכות להיות ריקות
וצרות וקשות, כמו פרשת מים
יאוש ותקווה, שמחה ועצב, שלוה וזעם
צריכים היו לזרום לשני הצדדים
למחזור חדש

אני נביא עני. אני חי בתוך תקווה של אחרים
כמו בתוך קרן אור שלא נועדה להאיר אותי
אני מטיל צל כצלמי, כדמותי
אני מסתיר בגופי מראה יפה ומפרשם
אני בא בין הרואה ובין חזיונו

אני נביא עני שחזור בצהרים הביתה
לאכול ולנוח ובערב לישון
יש לי חפשה שנתית ושנות שבתון
ובטוח נשמה וגמלה לעת זקנה

התחלתי את חיי מכל כך נמוך
כשאני עולה גבוה בשכרות נפשי
כשאני מגיע למרום חזיונותי
אני מוצא את עצמי עם אנשי יום יום
שיש להם ילדים ועבודה, ודאגות משפחה
וטרדות בית. אלה חזיונותי. אני נביא עני

חוֹף אַשְׁקְלוֹן - יהודה עמיחי Yehuda Amichai - the shore of Ashkelon

Here on the shore of Ashkelon we have reached the end of recollection
like rivers reaching the sea.
The recent past sinks into the distant past,
and what’s distant rises from the depths over what’s recent.
Peace to what’s recent and Peace to what’s distant.

Here among the fragments of sculpture and columns
I ask, how did Samson topple the temple
in which he stood blind, and said, “Let me die with the Philistines”,

Did he hug the columns like his latest love,
or push them away from himself with his arms, like so,
to be alone in his death?

כָּאן בְּחוֹף אַשְׁקְלוֹן הִגַּעְנוּ אֶל סוֹף הַזִּכָּרוֹן
כָּמוֹ נְחָלִים שֶׁמַּגִּיעִים אֶל הַיָּם
הֶעָבָר הַקָּרוֹב שׁוֹקֵעַ בְּתוֹךְ הֶעָבָר הָרָחוֹק
וְהָרָחוֹק עוֹלֶה מִמַּעֲמַקִּים עַל הַקָּרוֹב
שָׁלוֹם שָׁלוֹם לַקָּרוֹב וְלָרָחוֹק

כָּאן בֵּין שִׁבְרֵי פְּסָלִים וְעַמּוּדִים
אֲנִי שׁוֹאֵל, אֵיךְ שׁמְשׁוֹן הִפִּיל אֶת הַמִּקְדָּשׁ
שֶׁבּוֹ עָמַד עִוֵּר, וְאָמַר, תָּמֹת נפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים

הַאִם חָבַק אֶת הָעָמּוּדִים כְּמוֹ בְּאַהֲבָה אַחֲרוֹנָה
אוֹ דָּחַף אוֹתָם בִּזְרוֹעוֹתָיו מִמֶּנּוּ וָהָלְאָה
לִהְיות לְבַדּוֹ בְּמוֹתוֹ

This article reminded me of this poem.

Tribe of Dan Sons of Israel or Greek Mercenaries?

In this poem Yehuda Amichai lightly mimics and gently mocks the book of Ecclesiastes, and poses an important question about Samson's loyalties and existential state just before his death.