יהודה עמיחי - ניצנים Yehuda Amichai - Nitzanim

Nitzanim

I climbed up on the roof of the white house

to see what had happened

and to remember those who died here

among the eucalyptus, citrus and yellow sands.

Most people go on living after their first love

and most people still exist after their first war.

I put on my memory cap

and my mind goes blank.

I remove my memory cap

and all my thoughts go to hell

like seeds that won´t sprout.

Afterward I climbed down from the roof

and I sat in the house and at noon

I heard the story of the heroism and death

of Miri Ben-Ari whose name

is as distinct as a bird´s song and the story of her death

like the flight of birds.

A young girl from Berlin
נערה צעירה מברלין

ניצנים

עליתי על גג הבית הלבנה
לראות את מה שהיה
ולזכור את אלה שמתו כאן
בּין עצי איקליפטוס ופרדסים
וחולות צהובים

רוב בני האדם ממשיכים לחיות
אחר אהבתם הראשונה
ורוב בני האדם חיים וקיימים
אחר מלחמתם הראשונה

חבשתי כובע לזכרון
והכל נסגר בתוך ראשי
הסרתי כובע לזכרון
ומחשבותי עפו לכל הרוחות
כמו זרעים שלא יקלטו

אחר כך ירדתי מן הגג
ישבתי בתוך הבית בשעות הצהרים
שמעתי את סיפור גבורתה ומותה
של מירי בן ארי אשר שמה
צלול כקול הציפור וסיפור מותה
כמעוף הציפור

"Nitzanim orientation" by Ynhockey - Own work. Licensed under CC BY-SA 3.0 via Commons - https://commons.wikimedia.org/wiki/File:Nitzanim_orientation.png#/media/File:Nitzanim_orientation.png

יהודה עמיחי, מה למדתי במלחמות: Yehuda Amichai, What I learned in war

What I learned in war.

To march in cadence, a display of pitman-arms and walking beams

like a pump jack pumping an empty well.

To march in a large procession and to be completely alone within.

To dig in at celebrations, into pillows and into the body of the woman I love.

To cry out "mom" without her hearing,

to cry out "God" without believing in him,

and even if I believed in him,

I wouldn´t tell him about the war.

In the same way you do not tell a child about adult atrocities.

What else did I learn. I learned to have an escape route.

In a foreign country I rent a room in a hotel

near an airport or a park-n-ride.

In banquet halls and party rooms

to always know where that "Exit" door is located.

A battle also begins like rhythmic drums for dancing

and it ends retreating with the dawn.
A forbidden love, a battle between two, sometimes, they end so.

But above all I learned the art of camouflage.

To be inconspicuous, that they´ll not distinguish between me and my surroundings,

not even between me and my love.
That they´ll think I´m a bush or an animal,

that I´m a tree, a shadow of a tree,

that I´m a doubt, a shadow of a doubt,

that I´m a hedgerow, an inanimate stone,

a house, a vacant house.

If I were a prophet, I would dim the brilliance of revelation

and obscure my faith in opaque paper,

and cover the stages to enlightenment with booby traps.

And in due course I will wear the ultimate camouflage fatigues:

the white of the clouds, the azure of the skies

and endless stars.

מה למדתי במלחמו
לצעוד בקצב הנפת ידיים ורגליים
כמו משאבות ששואבות מבור ריק
לצעוד בסך ולהיות לבד בתוך
 
להתחפר בכריות ובכסתות ובגוף האישה האהובה
 
ולצעוק אמא בלי שהיא שומעת
ולצעוק אלוהים בלי להאמין בו
ואפילו אילו הייתי מאמין בו
לא הייתי מספר לו על המלחמה
כמו שלא מספרים לילד על זוועות המבוגרים

מה עוד למדתי למדתי לשמור על דרך נסיגה
בנכר אני שוכר חדר במלון
שליד שדה התעופה או תחנת הרכבת
ואפילו באולמי שמחה וששון
לראות תמיד את הדלת הקטנה
שכתוב מעליה יציאה באותיות אדומות

גם קרב מתחיל כמו תופים קצביים לריקוד
וסופו נסיגה עם שחר
אהבה אסור וקרב שניהם לפעמים נגמרים כך
 
אך מעל לכּׂל למדתי חכמת ההסוא
שלא אבלֹט שלא יכּירוּ אותי
שלא יבחינו בּיני וּבין מה שסּביב לי
אפילו בּיני ובין אהבתי
שיַחְשְבוּ שאני שׂיח או כֶבֶשׂ
שאני עץ שאני צל של עץ
שאני ספק צל של ספק
שאני גדר חיָּה אבן מֵתָה
בּית פִּנַּת בּית
 
אילוּ הייתי נביא הייתי מְעַמְעֵם את זֹהר החִזיון
ומאפיל אמונתי בּניר שחֹר
ומכסּה את מעשי המרכּבה ברשתות

ובבוא העת אלבּש את בּגדי ההסְואה של סופי
לבן של עננים והרבּה תכלת שמים
וכוכבים שאין להם סוף